דרכה של אהבה

אז אני בת 53...

סעיפים רבים של חיי עברו לתיקיה " הייתי".

הייתי בלונדינית דקיקה, חסרת ביטחון עצמי לחלוטין,

הייתי אחות גדולה,

הייתי אישה נשואה, המאוהבת אנושות בבעלה, עד הרגע אחרון במסע המשותף,

הייתי סטודנטית ( שוב ושוב ושוב...), הבולעת בשקיקה ידע של אנשים אחרים,

הייתי גננת ומנהלת גן  המתלהבת כל יום מהעולם הנולד והמתחדש, יחד עם " בני גילה" בני ה 3-4, עד שהשלמתי את כל החסרים  שהמתינו לתשומת ליבי בסבלנות שנים רבות...

הייתי " אם בית" של מיכל ענק של שמחות, דמעות, חיבוקים, פרידות, לידות, מריבות, אכזבות, אהבות...

הייתי " האם המושלמת"- עד שהבנתי שאין נורמות, לכן אין אפשרות לעמוד בהן, וגם אין צורך. מה שחשוב בהורות- זה רק לאהוב ו" להחזיק את המעגל" לבני השבט שלך, שכרגע זקוקים לתשומת לב, לחמלה, לאנרגיה... ולהוקיר תודה על ההזדמנות ללוות  עד קו השחרור את כל הנשמות שבחרו בך לתפקיד זה ( וימשיכו, או לא, לבחור בך כאמם גם אחרי השחרור).

הייתי לוליינית מנוסה, המשתדלת לשמור על באלנס על חבל דק – של מסכות, הגנות, שריונים, המיועדים להגן על לב שבור הממשיך להיפגע שוב ושוב... כזאת שתמיד נמצאת בציפייה למכה הבאה ואף פעם לא מתאכזבת ...

 טרנספורמציה אחרי טרנספורמציה, אחרי טרנספורמציה ( וככה שלושת אלפים פעמים בעשרים השנים האחרונות)-  אני רואה במראה אישה.

אישה  מדהימה בשלמותה.

 כל מה שחשבתי על נשים  בנות 50+, על נשים גרושות, על נשים מלאות...- לא רלוונטי.

כי זאתי- עולם שלם.

עולם  פועם ומשתנה, שכל יום יולד מתוכו עולמות נוספים. עולם שמרחיב ומוחק את גבולותיו ומעצים את יכולתו ליצור חיים מלאי  שמחה וניסים – לא משנה מה.

זאת  אישה שמסכימה להיות היא. עם כל הפחדים, האשליות,  הנטייה להציל, לשלוט – ו" פגמים" וצלקות נוספים, שעושים אותה כל כך מיוחדת. יהלום נדיר שאין כמוהו.

זאת  אישה שמחייכת בחיוך  פנימי לעצמה ולכל האנשים, שאחרי סינון  בלתי מתפשר, נשארו לצידה. לתקופות שונות, בתפקידים שונים, אבל נשארו. ללא סיבות והסברים. פשוט כי היא- חלק מחייהם והם לא מוכנים לוותר עליה.

זאת  אישה שבוכה הרבה. כי לא מוכנה להחזיק בפנים את כל מה שמוכן לצאת החוצה: לא כאב ולא שמחה. כי היא לא " מתקתקת את החיים", אלא חייה אותם. כל רגע ורגע במלואו.

זאת אישה שהשלימה עם התמכרותה לקפיצות לגלים בגובה של גורד שחקים- כי רמת אדרנלין נמוכה יותר כבר לא מספיקה.. זאת אישה  שמאוהבת  בשינויים גדולים ומעוררת השראה לשבט שלם של אוהבים ואהובים. שלא מוכנים להתפשר על פחות מזה.

בדיוק כמוה.

ומה שמיוחד בה – היא בבית. וביתה - איפה שהיא.

ויהיו תמונות חדשות, ונופים חדשים מחלונותיה, ושפות חדשות, ומנטליות שצריך להתרגל אליה, וחברים חדשים, ושמחות חדשות...

חיים שלא צריך לדעת עליהם כלום.

אושר שמספיק רק להאמין בו.

האישה הזאת- היא אני.

ואני בת 53.

ואני מוכנה לחיות לפי " העיניים פוחדות, והידיים עושות"

והרגליים הולכות.

הולכות אחרי הלב.

ומותר לי הכל.

ואני יכולה הכל.

אני מסכימה לא לדעת את כל התשובות לשאלות

ולסמוך על היקום.

כי אם אלוהים מחזיק אותי על הידיים- מה זה משנה, מה מצפה לי?

מרי מאור.